— 19/11/2023 , יום ראשון —
זהו יומינו המלא האחרון של המסע, וואי, קצת קשה אפילו להגיד את זה במילים. מחר בבוקר אנחנו כבר נעלה על טיסת אל-על לכיוון ישראל, לכיוון הבית. את היום הזה הקדשנו בעיקר לסידורים ולמפגש עם החברים שרכשנו כאן בזמננו הארוך בבוקרשט. מה גם שבמקרה יצא כי היום הזה הינו יום לפני פתיחת קורס בארץ, כך שגם עבודה לא היה חסר לאפרת ולי. בקיצור, משעמם לא היה לנו היום. התעוררתי מוקדם, התחלתי לכתוב בבלוג ולקרוא חדשות. קצת לפני השעה 9:00 יצאנו עידו ואני אל הסופר הקרב כי שמתי לב שחסרות לנו עבגניות. בחוץ היה קור כלבים, בסביבות ה 8-9 מעלות, עשינו את ההליכה אל הסופר מהר.
כשחזרנו הביתה, עידו חזר להיות תקוע אל מול הנייד שלו, אני התחלתי להכין ארוחת בוקר לכולם, עם הזמן גם אפרת ושאר הבנות התעוררו, כך יצא שאני העברתי את הזמן הזה בין עבודה, לבין סידורים במטבח עד שלפני הצהריים נכנסנו לשלב המתיש של היום – השלב בו אנו מסדרים ונפטרים מהחפצים שלנו. טוב, זה היה ידוע כי אין לנו שום סיכוי לקחת את כל הציוד שלנו אל בטן המטוס של אל-על, בטח כשלא שילמנו עבור אקסטרא כבודה (בשביל 38 יורו לתיק – שישכחו מזה), זה יצא בסופו של דבר טוב, כי סוף סוף לאחר חודשים רבים של מסע עשינו סדר בציוד שלנו, היו לי בתיק פריטים חבויים עוד מתקופת סרי-לנקה מלפני 9 חודשים, במשך כל כך הרבה זמן סחבתי שטויות על הגב לאורך שלושת-רבעי העולם, רק בשביל שביומינו האחרון למסע, רגע לפני שאנחנו חוזרים לישראל – ניפטר מהם. אפרת הוציאה 2 שקיות זבל, אחת לזבל באמת והשניה להבאת הדברים (השווים יותר) למשפחותיהם של אסיה ואלכס עימם אנו אמורים להיפגש מאוחר יותר, גם את ציוד המטבח שלנו החלטנו להביא למשפחות, ציוד שקנינו אותו עוד מגואה שבהודו, כמו השק הצבעוני שתמיד חששתי שילך לאיבוד בכל אחת מהטיסות שעברנו בכל רחבי העולם.
אפשר אפילו לראות את השק הזה ביום שקנינו אותו ב-21.11.22 כשבאנו לאסוף את הילדים מהקייטנה בגואה… וואי, כמה שהוא שרד… אפרת גם הייתה צריכה לגבות כספים בעבודה (הרי מחר נפתח מחזור חדש) ואנחנו הצלחנו לצאת אחרי הרבה מאוד זמן עבודה וסידורים של ציוד בסביבות השעה 15:00 אל עבר ביתם של אסיה ואלכס בפעם האחרונה, לקח לנו משהו כמו חצי שעה של נסיעה, היום יום ראשון אז אין הרבה תחבורה בכבישים. תמונה משפחתית אחרונה לפני היציאה
הגענו לביתם המשותף של 2 המשפחות הישראליות אליהם התחברנו לאחרונה. הילדים שלנו כבר התרגלו לילדים שלהם, וכך גם אפרת, אני כהרגלי, נכנסתי לאותו חדר שינה שאני תמיד נמצא בו והמשכתי לעבוד. בין לבין שוחנו בינינו המבוגרים גם, לארוחת ערב הזמנו לכולם פיצות, הילדים התלהבו מאוד. עידו מאוד נטמע בין החברים שלו כאן, זוהי תמונה משותפת אחרונה לפני שעזבנו את הבית
הדרך חזרה הביתה הייתה קשה, דרך ארוכה עד הבית בחושך, השעה הייתה כבר סביבות 20:00, עידו וליה היו עצבניים מאוד, הפרידה מהחברים שלהם הורגשה עליהם טוב מאוד, היה להם קשה העניין הזה. כשהגענו הביתה, לקח זמן עד שהם נרגעו ונרדמו. גם אפרת ואני, עם כל התיכנונים ללכת לישון מוקדם כדי שיהיו לנו כוחות ליום הגדול של מחר, לא כל כך צלחו. תמיד ישנן עוד כל מיני פינות ששכחנו לסגור. אבל בסוף זה קרה.
— 20/11/2023 , יום שני —
הגענו ליום הטיול האחרון שלנו במסע הזה. לא להאמין שהיום הזה הגיע, אך הוא הגיע. אנחנו כבר 400 ימים בדרכים, מאז שעזבנו את ישראל ומתקשים עוד לעכל שאנחנו חזרים לחיים הקודמים שלנו. ההרפתקאה מסתיימת לעת עתה, והסיום התבטא ביום עשיר באירועים וחוויות, יום שכל כך לא מאפיין את החודש האחרון שלנו כאן.
השעון בטלפון הנייד שלי העיר אותנו בשעה 6:00 בבוקר בדיוק, לא ישנתי טוב והיה לי קשה לקום, כך גם לשאר המשפחה כמעט. האדרנלין של יובל ודניאל היה כל כך גבוה, הן היו כל כך נרגשות לחזור לישראל ולהתאחד עם החברות שלהן, כך שלראשונה בחייהן הן קמו ללא בעיות או רטינות, הרתחתי לעצמי מים לקפה והתחלתי להכין סנדביצ'ים, במקביל אפרת החלה לארגן את שאר הציוד בתיקים, בשעה 7:05 יצאנו מהדירה המחוממת והמבודדת מהקור, כשיצאנו החוצה אל הרכב, הטמפרטורה הראתה על מינוס 1 מעלות. כן, זה כבר קר בכל קנה מידה אליו אנו מורגלים. נכנסנו מהר אל הרכב וישר הפעלנו את החימום, אלו הם זמני הלחץ שלי עם מחשבות של מה אם יקרה משהו בדרך, ניכנס לאיזה פקק עצבני ונאחר לטיסה? אז באמת נכנסנו לפקק מאוד עצבני, לקח לנו 20 דקות לחצות צומת בסה"כ. הגענו אל מקום השכרת הרכבים Klass Wagen כדי להזדכות על הרכב, זה היה בסביבות 8:10. העובד שם ישר הדליק את הטרנזיט שלו, הפעיל חימום ודאג שהילדים יכנסו פנימה, בכל זאת מינוס 1 מעלות – לא נעים, באמת זה שירות טוב. הוא עשה סיבוב מהיר מסביב לרכב, זיכה אותנו מהפיקדון שהפקדתי לפני כשבועיים וזהו, תהליך סופר זריז ולא מובן מאליו. נסענו אח"כ איתו אל שדה התעופה, תפסנו את התיקים והתהלכנו לקצה השדה – שם כרגיל ממוקמים דלפקי הצ'ק-אין של אל על
עברנו צ'יק-אין זריז גם כאן בדלפק, נתנו לנו את האופציה להכניס את כבודת היד לבטן המטוס, מעולה, לקחנו את ההזדמנות ב-2 ידיים. כשסיימנו עם הצ'יק-אין, אבן נגולה מעל ליבי. כל חששותיי פגו. הגענו בזמן (הרבה בזכות השירות הזריז של חברת השכרת הרכבים), וכעת, לאחר הצ'ק-אין, אני בטוח כי הטיסה לא תמריא בלעדינו. אנחנו המשכנו עם שאר התחנות של השדה לקראת העליה למטוס, קודם כל עברנו בידוק בטחוני אל מול מכונות הרנטגן הגדולות, ואח"כ הגענו ועברנו את ביקורת הגבולות, לפני שחצינו את חנויות הדיוטי פרי עד לשער הטיסה שלנו, שער מספר 10.
היה לנו בערך שעה וחצי לשרוף בזמן ההמתנה למטוס, חיברנו את הילדים לוויי-פיי של שדה התעופה, אני בדקתי את הפייסבוק, וואטסאפ ושאר השירותים אליהם התמכרנו בשנים האחרונות, אפילו צילמנו איזה סירטון קצר של העזיבה שלנו וסיום המסע לקראת החזרה לארץ:
לקאת השעה 11:00, עמדנו בתור כמו כל שאר הנוסעים כדי לעלות אל המטוס של אלעל. הילדים התרגשו בטירוף, במיוחד יובל שכל הזמן עידכנה את החברות שלה דרך הוואטסאפ.
בעליה למטוס אפרת שוחחה עם צוות הדיילים של הטיסה, סיפרה להם בקצרה את הסיפור שלנו והמסע בן ה-400 ימים, זה כדי להכין את הקרקע לקראת הפתעה שתיכננה לעשות לילדים. המטוס המריא והילדים כבר היו מוכנים עם הניידים שלהם לתפוס אירוע מכונן זה.
הגיע רגע ההפתעה, הדייל הראשי קרא לילדים להצטרף אליו. הם הלכו לראות את הטייסים מטיסים את המטוס בתא הטייס, טוב, לא בדיוק מטיסים, אם כי הרובוטים והמחשוב המתוחכם אחראי על ההטסה, הטייסים אחראיים בעיקר על ההמראה והנחיתה, כך לדברי הילדים שחזרו משם מתלהבים בטירוף, הם סיפרו כי הטייסים שאלו אותם כל מיני שאלות על המסע שלנו והיו לא פחות סקרניים מהם
כך הם נראו כשחזרו למקומותיהם:
וכך הם נראים כמה רגעים לפני הנחיתה:
נחתנו בנתב"ג בשעה 13:15, כולם מלבדי התרגשו מעצם האירוע, עברנו את ביקורת הגבולות על אחד השרוולים של השדה (אין לי מושג למה) עם עובדת שם שהייתה חסרת סבלנות (לא כלפינו), עשינו תמונת סלפי אחרונה לסיכום המסע באולם שחקים, בדיוק באותו אולם בו הצטלמנו רגע לפני העלייה למטוס אל בחריין, התמונה שפתחה את המסע הגדול לפני מעל לשנה.
החזרה לישראל לוותה גם בסתירה מצלצלת אל המציאות, ואת זה ראינו כבר בשדה התעופה:
לא המתנו זמן רב עד שהכבודה הגיעה אלינו, כאן בשדה, לראשונה אי פעם נחשפנו למנהג הזה שצריך להפקיד 10 שקלים בכרטיס האשראי בכדיי לקבל עגלה לתיקים. כנראה שלישראלים נמאס להחזיר עגלות ממקומות שונים במתחם, מה שבכל מקום אחר בעולם מקבלים בהבנה, כאן כבר פקעה הסלבנות מסתבר.
באולם הנכנסים, פגשנו את אורן שבא לאסוף אותנו. איזה כיף היה לפגוש אותו שוב, אורן של "אורן ומיכל" – אותם הכרנו בפאי, אליהם התחברנו בתקופה החברתית היפה ביותר שלנו במסע הזה ללא ספק. אורן היה כל כך אדיב שכשהוא שמע כי אנחנו מגיעים, ישר התנדב להגיע לשדה ולאסוף אותנו, אבל הוא לא היה ההפתעה היחידה, מסתבר כי גאיה – חברתה של יובל גם כן הגיעה לשדה התעופה עם אמא שלה כדי לפגוש אותה, וואו. זה היה יפה. לאחר כמה דקות של שיחה באולם הנכנסים. התפצלנו, דניאל ויובל נסעו עם גאיה ואמה, וכל השאר המשכנו אל הרכב של אורן. אנחנו נסענו אל רעננה, אל ההורים של אפרת לכמה ימים לפני שנמשיך לבית החדש שלנו במושב
היה כיף לפגוש שוב את המשפחה, עם הזמן עוד חברי משפחה הגיעו לבית ההורים של אפרת, אכלנו, דיברנו, צחקנו, הילדים שיחקו יפה מאוד עם בני הדודים שלהם, זה נראה כאילו לא עזבנו כלל, אולי ההרגשה שהתראינו לפני כשבוע. אבא של אפרת לקח את דניאל, יובל ועידו אל סניף המקדונלדס הקבוע שהוא תמיד לוקח אותם, הפעם הם גם עשקו אותו עם עוד כמה צעצועים בחנויות שליד המק. המלחמה בישראל לא פסחה גם עלינו כאשר בשעות הערב שמענו אזעקה וירדנו כולנו למקלט הקטן בבית.
בין לבין, אני גם ניסיתי לעבוד, הרי היום החל קורס ועבודה לא הייתה חסרה, ניסיתי לתמרן, בין שיחות עם המשפחה, השלמת פערים לבין עבודה. כיביתי שריפות דחופות ותיזמנתי מטלות פחות חשובות למועד מאוחר יותר. הלכנו לישון מאוד מאוחר, כך גם הילדים. דניאל הלכה לישון אצל הדודים שלה, יום ארוך ומתיש עבר על כולנו, יום שהחל כשהשעון המעורר צילצל ב-6:00 בבוקר, והסתיים איפשהו לקראת חצות. עברנו טלטלה חיובית רגשית היום, המפגשים עם המשפחה והחברים, טיסה של שעתיים וחצי, הרבה לוגיסטיקה ומבט אל העבר עם שטף של נוסטלגיה על מה עברנו במסע הזה. להלן פוסט הסיכום שהעלתי לפייסבוק לקראת החזרה:
זהו, תם ונשלם הטקס. בימים הקרובים אני מפסיק לעדכן את הבלוג (וואיי, זה שינוי גדול מבחינתי…), כנראה שאכתוב כאן בעוד שבוע-שבועיים לעדכן איך הייתה הנחיתה וההתאקלמות בארץ. אני כבר חושב על מסע נוסף, אחר שלנו ברחבי העולם, מאוד מקווה שזה יצא אל הפועל במהרה. וכמו שכל כך הרבה מרבים לסיים שיחות כאן בארץ בתקופה האחרונה אשתמש גם אני ב-2 המילים: בשורות טובות.