— 17/08/2023 , יום חמישי —
יום ארוך, קשה ומתיש עבר עלינו היום, למעשה ניתן להגיד שהיום הזה הוא רק החזרה הגנרלית של מחר, אז אנחנו נעבור יום מתיש וארוך אפילו יותר – אולי המתיש ביותר במסע הזה. התחלנו את היום הזה בבית המלון שלנו באוסקה ואנו מסיימים אותו בדירה הפצפונת שבטוקיו
התעוררתי היום מוקדם, בשעה 5:30 הייתי כבר על הרגליים , או יותר נכון מול המחשב, נבהלתי, כי נזכרתי שעדיין לא טיפלתי בכל הנושא של הויזה לקנדה, מדובר על ויזה אלקטרונית שעושים אותה דרך האינטרנט, אז מיד התפנתי למשימה, מילאתי את הטפסים עם כל הבקשות שלהם, המעצבן הוא שבמקום למלא את כל הטפסים הייתי צריך למלא אחד אחד ולשלם על אחד אחד (7 דולר קנדי לטופס). בשעה 7:30 הערתי את אפרת שהעירה את שאר הילדים, אני הלכתי אל סניף Lawson לקנות לנו מצרכים לארוחת בוקר. הילדים ואפרת התארגנו בחדר בזמן שאני חזרתי למלון עם שקית עמוסה בכל טוב, הישר אל המטבח של הקומה השניה של המלון. אכלנו מהר, אני עליתי למעלה להוריד כבר את התיקים שנארזו כבר ונסגרו. בשעה 9:00 ביצענו צ'ק-אאוט מהמלון ויצאנו אל תחנת הרכבת להתחיל את היום בחוץ. היינו צריכים לעבור כמה רכבות בדרך אל שדה התעופה ליד אוסקה. עם התיקים הגדולים, זה אף פעם לא תענוג גדול.
עשיתי טעות. בדרך לשדה, בהיותנו על הרכבת, יצאתי מהמסלול שלנו בגוגל מפות כדי להיכנס למסלול אחר, של זה טוקיו כדי להבין איך אנחנו מגיעים אל הבית החדש שלנו, ולמה טעות? כי כנראה היינו צריכים באמצע להחליף רכבת שתיקח אותנו עד השדה ופיספסתי את זה, במקום זה המשכנו הלאה לתחנות הבאות תוך שאנו מתרחקים מהשדה. נכנסתי ללחץ של זמן, הטיסה שלנו יוצאת ב-12:20 בצהריים ואנחנו ירדנו מהרכבת בסביבות 10:45, תפסנו מהר את החפצים שלנו ויצאנו מהתחנה, במזל מצאנו מונית, אליה עלינו מיד ואיתה נסענו אל שדה התעופה
הצלחנו להגיע בזמן לשדה, אך עם פחות 175 ש"ח בגלל הטעות הזאת. טוב נו… עשינו צ'ק אין זריז, ואח"כ בידוק בטחוני מהיר עוד יותר אפילו וזהו, נשאר לנו זמן, נשמתי לרווחה. בדרך לחנויות ראינו פינה שנקראת Cool Room , החבר'ה כאן לקחו איזו פינה נידחת סגרו אותה עם וילון קשיח , שמו שם ספה קטנה מעאפנה כזו, לכאן אנשים מגיעים כדי להתרווח ולהירגע. רק ביפן
המתנו בסבלנות בשער שממנו יוצא המטוס (שער 41), בין לבין ניסינו להרגיע את הילדים שהלכו שם מכות אחד עם השני, הם היו בקריז מטורף (עידו בעיקר), קשה קשה לטייל עם ילדים לפעמים. צפינו במטוס שלנו מגיע ומתחבר לשרוול
הטיסה מאוסקה אל טוקיו עברה בנעימים, חברת התעופה – JetStart שהיא חברת לואו קוסט, התגלתה כטיסה יחסית נוחה, וגם אם לא – זה בסה"כ שעה וחצי של טיסה, בכל תחילת הנסיעה אני ישנתי, פשוט הנחתי את הראש על המשענת ונרדמתי עד לפני כמעט שלב הנחיתה. כשהתעוררתי, התחלתי לצלם את שלבי הנחיתה, קצת היה קשה, כי הילדים תמיד תופסים את המקומות ליד החלון
נחתנו בשדה התעופה של טוקיו – נאריטה שמו והוא ממוקם כמה עשרות ק"מ מהעיר עצמה. ירדנו מהמטוס והלכנו לאסוף את הכבודה שלנו. הכל שם תיקתק כמו שעון, מאוד נוח, מאוד ברור ומהיר
אספנו את התיקים ונכנסנו לאוטובוס שיוביל אותנו אל טרמינל 2, משם יוצאת הרכבת אל העיר טוקיו, ההליכה אל הרכבת לא הייתה קלה, גם היינו צריכים לעמוד ולהמתין בצפיפות עד שהרכבת תגיע, וכשהיא הגיעה, לא היה הרבה מקום לשבת. כולם מצאו מקומות ברכבת, אני נשארתי לעמוד, הזכיר לי קצת את העמידה האינסופית שלי בנסיעת הרכבת מקנדי אל נוארה אליה שבסרי לנקה. בשני המקרים הנופים שנראו מבעד לחלון היו משגעים
הגענו אל טוקיו, וגם כאן, כמו באוסקה, היינו צריכים להחליף רכבות עד שנגיע אל הדירה שלנו ב-AirBNB. וכל מעבר כזה הוא מאוד קשה עם 11 תיקים כבדים וילדים מפונקים שתמיד רבים מי לא ייקח את מנשא הגב של ליה. מיוזעים לגמרי, מצאנו את המיקום ונכנסנו אל ביתנו הקט ללילה הקרוב, הילדים תפסו מיד את המיטות שלהם ותחת המזגן המפנק, נראו בסה"כ מרוצים, מלבד החדר עצמו שנראה להם בסיסי למדיי, והם צודקים, לאחר הבתים הנפלאים שביקרנו בהם ביפן, אבל בואו נשווה את זה לזבל שישנו בו בהודו ?
עידו עדיין היה בקריז, החלטנו כי אוכל ירגיע מעט את הרוחות, ואיזה אוכל ? אוכל שהם אוהבים כמובן, שזה אומר – Kura Sushi, טוב, אז בדקתי באינטרנט, ומצאתי כי הסניף שביקרנו בו בעבר הוא הקרוב אלינו, הסניף באסקוסה. הגענו אליו עם רכבת + הליכה של כמה דקות, או, פה הילדים היו מרוצים, ועוד איך מרוצים, נראה לי שזוהי אחת המסעדות שהם יזכרו לטובה בכל המסע הזה
סיימנו לאכול, 28 צלחות בסה"כ ועוד מרק מטורף שהזמנתי לעצמי, סוג של ראמן (אבל לא המיסו שהזמנתי בפעם שעברה) עם בקר וקצת חריף. יצאנו מהמסעדה בדרכינו אל אותה חנות כדורי הפתעות שתמיד עברנו לידה כשהלכנו אל ומהדירה שלנו בפעם שעברה,
יובל הייתה חייבת להשיג כדור עם דמות הארי פוטר נוספת. וכמובן שדניאל, עידו וליה גם הם רצו לקחת חלק בעושק של הוריהם והוציאו גם הם כדורים. התוצאה ? מרוצים לאללה!
כעת עלינו היה לסגור עוד פינה אחת אחרונה להיום, השעה הייתה כבר אחרי 19:00 ואנחנו מיהרנו להגיע אל איזור אקיאבארה, לא בדיוק בשביל חנויות משחקי המחשב הרבות ששם, לא בדיוק בשביל בתי הקפה של העוזרות ששם (Maids Cafe), אלא כדי לנסות ולתת הזדמנות אחרונה בלחפש למחשב הנייד שלי מטען. אז הגענו לכמה חנויות וההפתעה הגדולה לא הגיעה גם הפעם לצערי. גם כאן, בטוקיו, העיר הגדולה ביותר, משהו די טריביאלי לא ניתן למצוא. וואו, כמה מאכזב זה. טוב, לפחות שטפנו את העיניים ברחוב עם כל הצעירות שהתלבשו כמו עקרות בית עם שמלות קצרצרות וקול צווחני, מכיוון שלא בדיוק מקובל לצלם אותן, הגנבתי פה תמונה אחת מהירה
ליה כבר נרדמה לי על הידיים. ואנחנו חזרנו לדירה שלנו שוב פעם. השעה הייתה כבר שעת ערב מאוחרת, הילדים הלכו להתקלח ולהתקשקש בטיק-טוק, אפרת תפסה את המחשב היחיד שיש לנו שעובד ועבדה עליו, אני מעט השתעממתי מחוסר המעש. זהו, מחר יום חדש ויום ארוך. מחר אנחנו עוזבים את יפן בדרכינו אל היעד הבא (וונקובר). נקווה שתהיה לנו טיסה נעימה.
— 18/08/2023 , יום שישי —
לאחר בדיוק 10 חודשים של מסע ביבשת אסיה, אנחנו עוזבים היום ליבשת אחרת, חדשה, מודרנית ומסקרנת – צפון אמריקה, והיום הטיסה שלנו יוצאת מיפן אל ונקובר שבקנדה, המצחיק הוא שבגלל שאנו חוצים את הקו התאריך הבינלאומי, יוצא ככה שאנחנו עוזבים היום, ומגיעים אתמול (שזה כבר הפך להיות היום), זאת אומרת שאת התאריך 18.8.23 אנחנו נחווה פעמיים. מצחיק, אבל לאורך כל המסע הזה אנחנו איבדנו שעות ביממה (טסנו מזרחה אל הקו הבינלאומי), והיום, לאחר שנחצה את הקו אנחנו למעשה מפצים את השעות האבודות, פיצוי של ריבית דריבית.
ישנו כולנו עד מאוחר היום בדירה. אני התעוררתי בסביבות 8:00, והייתי הראשון לקום, עידו מעט אחרי, נכנסתי למחשב וניסיתי לתקתק את המטלות שעוד נשארו. החדר כל כך קטן וצפוף, לא נוח, ובאיכות ירודה, החדר המעאפן ביותר שלנו ביפן. בפער. אפרת ושאר הילדים התעוררו והחלו להתארגן ולארגן את התיקים, אני בינתיים עם עידו וליה יצאנו החוצה, לקנות לנו ארוחת בוקר בסניף Lawson בצמוד לדירה, חזרנו עם שקית עמוסה בכל טוב, המעצבן הוא שבחנויות נוחות ביפן, אין כמעט למצוא ירקות טריים. הילדים החלו לאכול, ואני תפסתי את אפרת לשיחה צפופה על המשך דרכינו. זה כבר זמן מה, שאני מנסה לאתר טיסה חזרה הביתה מקנדה, זה כל הזמן נדחה, כי אינני מצליח למצוא דילים שווים הביתה, אבל היום זה נגמר, היום זהו היום האחרון כי אינני מעוניין להגיע אל קנדה ללא כרטיס יציאה מהמדינה (כן, אנו יודעים שיש דבר כזה כרטיס פיקטיבי, אבל בחרנו לא להשתמש בזה). אז בדקתי מחירים של טיסות, שוחחנו ביחד והגענו להחלטה אל ההמשך, ומה ההמשך ? ב-2.10 אנחנו נטוס אל רומא – איטליה וב-10.10 ניקח טיסה של WizzAir אל ישראל. וואו, זהו, זה עומד להיגמר ממש עוד מעט זמן. התיישבתי מול המחשב ובלחץ של זמן הזמנתי את הכרטיסים, למה לחץ? כי עלינו לעזוב את הדירה עד 11:00, ואנחנו היינו כבר ממש קרובים לשעה הזו. בסופו של דבר הכרטיסים הוזמנו ואנחנו בסופו של דבר יצאנו מהדירה ב-11:30 לפנות הצהריים
שקלנו את צעדינו לאחר שיצאנו מהדירה, מה אנחנו עושים כעת ? אם ניסע ישירות לשדה התעופה, נגיע לפני הזמן, ואם נלך כעת להסתובב בעיר – ניכנס ללחץ של זמן כנראה. בסוף החלטנו לקחת את הרכבת ישירות לשדה התעופה, ושם לנסות להעביר את הזמן. אז יצאנו למסע הגדול בדרך לצאת מיפן. המסע שהחל בהליכה מיוזעת ברחוב
עלינו על הרכבת הראשונה שלקחה אותנו אל תחנת אסאקוסה, עברנו בדיוק באותו המקום שבו עברנו ביום הראשון שלנו ביפן, אז היינו לאחר טיסת לילה מפרכת מבנגקוק לטוקיו והיינו גמורים מעייפות, אפילו צילמתי את התמונה הממחישה איך אנחנו שפוכים על הריצפה שם בתחנה, אז הפעם, רצינו לעשות קלוז'ר ולהצטלם בדיוק באותו המקום ביום האחרון שלנו פה במדינה, זה מה שיצא:
הגענו אל התחנה, עובד הרכבת אמר לנו להמתין עד 13:01, אז תצא רכבת ישירה אל שדה התעופה, אוקיי, זה אומר שעלינו היה להמתין איזה 20 דקות שם בתחנה, התיישבנו על התיקים ונחנו (ועל הדרך נראינו כמו מסכנים מעוכים)
הרכבת הגיעה בזמן (כמו כל הרכבות כאן במדינה), אנחנו עשינו את כל הדרך בחזרה אל שדה התעופה, הדרך ההפוכה מאתמול כשהגענו לכאן, בדיעבד, אולי היה שווה לשכור איזה מלון ליד שדה התעופה ולוותר על הנסיעות והמעברים הקשים האלו שיש לנו ביפן. בשעה קצת לפני 14:00, הגענו אל הטרמינל שלנו – טרמינל 2 לטיסות בינלאומיות יוצאות
הסתובבנו קצת בשדה, היה לנו ולילדים עוד קצת כסף, הילדים הוציאו את זה על מוצרים בחנות הפוקימון
כשעתיים ו-40 לפני ההמראה, הלכתי לעשות צ'יק אין לטיסה שלנו, אין דיילים, יש מכונות אוטומטיות שמנפיקות מדבקות, אחת העובדות שם עזרה לנו עם הכרטיסים, כי אני מלכתחילה לא ראיתי את חברת התעופה בה הזמנתי את הכרטיסים (WestJet), העובדת בחרה במקום זה את Japan Airlines והנה, הפלא ופלא השם שלי מופיע בחברה הזו, אני מניח שיש להם איזה code sharing לטיסה הזו או משהו כזה. כירטסנו את התיקים, המעצבן הוא שניתן לדחוף רק תיק אחד לבטן המטוס, וזה לא לפי משקל (כי גם את תיקי הגב של הילדים רצינו לשלוח לשם), טוב, סגרנו את הפינה הזו. שלחנו את התיקים הגדולים אל בטן המטוס, אני גם באמצע הלכתי להחליף את היינים היפנים שנשארו לנו בדולרים קנדיים, אנחנו נכנסים עם 180 דולר קנדי מזומן למדינה. אוקיי, המשכנו בתהליך, בידוק בטחוני וביקורת גבולות. כשסיימנו גם עם זה, יכולנו להתפנות אל זמן איכות בחנויות הדיוטי פרי.
בדיוטי פרי התפצלנו, אני רציתי כבר להגיע אל השער שלנו (88) לפני העליה למטוס, הבנות רצו לשטוף את העיניים בחנויות הדיוטי פי השוות שלהן, דיור, דולצ'ה גבנה ועוד… אז התפצלנו, כשעידו הלך איתי, ואפרת נשארה עם הבנות. בזמן הזה אני הורדתי לטלפון הנייד שלי את תוכנת ה-ESIM של חברה חדשה עימה אני עובד – sim options הם נקראים וההנהלה שלהם היא מהונג קונג. מסתבר שבסוף דניאל לא קנתה דבר מכיוון שלא היה לא את כרטיס הטיסה עליה (הוא נשאר אצלי), אז מיהרתי איתה בהליכה מהירה מאוד אל אותה חנות, זה חתיכת הליכה עד לשם, הספקנו לקנות לה את הקרם ההגנה שרצתה ולרוץ בחזרה אל שער היציאה שלנו. זהו, עלינו על המטוס.
מטוס ענק, מודרני עם שקעים להטעין את הטלפונים ומסכים אישיים עם יחידת בידור מהמרשימות שראיתי. המטוס המריא, שיהיה לכולנו לילה טוב…
