— 21/10/2023 , יום שבת —
אנחנו מעבירים כאן את הזמן בבוקרשט – רומניה, ממתינים לרגע שבו נוכל או נרצה לחזור הביתה לישראל, בזמן זה אנחנו כל הזמן חושבים עליה, קוראים חדשות באופן בלתי פוסק, מדברים עם החברים והמשפחה בוואטסאפ בעיקר, ושבים ומתכננים את החזרה שלנו, יש לנו גם דיונים וויכוחים על תאריך החזרה, הכל תלוי בסיטואציה המאוד מורכבת אליה נכנסנו בארץ.
אין כל כך משהו חדש לספר על הבוקר שלנו, הוא התנהל בדיוק כמו שאר הבקרים בימים האחרונים, עם עבודה, עם ארוחת בוקר, עם שיחות ארוכות ביני לבין אפרת, על המצב בארץ ועתידנו לאן. בסביבות השעה 10:30 יצאנו מהבית, השארנו הפעם את כל הילדים לבד בדירה ויצאנו אפרת ואני כדי להחליף רכבים, זהו סיפור בירוקרטי מעצבן, אבל אין הרבה ברירה, היום זהו היום האחרון שלנו לשכירות הרכב, ואם אנחנו נרצה להאריך אותו דרך חברת ההשכרה ככה בשיחת טלפון (או מייל) נשלם 50 יורו דמי שכירות ליום שזה מחיר פסיכי. לשם כך אנחנו נזדכה על הרכב וכבר הזמנתי רכב אחר מחברה אחרת. הרבה בעיקר כי חברת ההשכרה הזו – PriceCarZ היא פח זבל אחד גדול, מבחינת השירות והאנשים שעובדים שם.
הנסיעה לשם לקחה משהו כמו חצי שעה מהבית שלנו עם הפקקים, בדרך גם עצרתי לתדלק, הקטע המעצבן הוא שאני צריך בדיוק לתדלק על המילימטר של המד (איפשהו ב-3/4 מלא), וזה קשה לדעת כמה בדיוק לתדלק. הגענו למקום, בחורצ'יק צעיר וערס לא קטן (כמו כל שאר העובדים שם) אמר כי הדלק אינו מספיק ועליי למלא בדיוק כפי שמצויין אחרת יקנסו אותי, אוקיי, יצאנו שוב פעם ממתחם חברת ההשכרה ונסענו לתדלק, הכבישים בחוץ היו נוראיים, מלא תנועה, מה שהקשה עליי מאוד להשתלב. בתחנת הדלק אליה נכנסנו, בכל פעם תידלקתי ב-20 ליי, בתקווה להגיע לרמה הנכונה של כמות הדלק במדיד, הייתי צריך לחזור על אותה פעולה כמה פעמים עד שסוף סוף המדיד התעדכן ויכולנו בשקט לחזור בחזרה אל חברת השכרת הרכבים. חזרנו אל הערס הקטן הזה, שהיה חסר סבלנות כלפינו, חיפש פגיעות חדשות ברכב ולא מצא, בסוף שיחרר אותנו עם רמה של תודעת שירות השואפת לאפס. מהרגע הראשון, עם הנהג שהגיע לאסוף אותנו משדה התעופה לפני כשבוע הרגשתי שאלו אנשים שלא טוב לעשות איתם עסקים, טוב נו, לפחות נפתרנו מהם, שלום ולא להתראות. הטרנזיט שלהם הגיע לאסוף אותנו אל שדה התעופה.
ירדנו בשדה ומיד התקשרנו לחברת ההשכרה השניה – Klass Wagen, לקח קצת זמן עד שענו לי בטלפון, ולקח גם יחסית הרבה זמן עד שהרכב הגיע (מעל ל-20 דקות), אבל אלו היו 2 הפאקים היחידים איתם. במתחם השכרת הרכבים שלהם קיבלנו שירות אדיב, מקצועי, מנומס, ממש לא הסטנדרט אליו התרגלנו כאן ברומניה (גם בפעם הראשונה שביקרנו כאן – לפני כשנה), גם לא הציקו לנו עם עניין הביטוח, קיבלנו רכב 5 מקומות כפי שהזמנתי, אך לא בדיוק את הרכב שהופיע באתר, לזכותם יאמר כי הם דואגים לכסת"ח ורושמים את שם הרכב עם המילים בקטן – or similar, טוב, אז זה היה ה-similar, קיבלנו Dacia Sandero, עם בגאז' קטן יותר ממה שתיכננתי. נצטרך להסתדר. נפרדנו מנציג החברה החביב בלחיצת יד ויצאנו מהמתחם עם רכב חדש, הפעם מד הדלק היה מלא, תודה רבה. אפרת ואני החלטנו ללכת לאכול משהו, למצוא איזה בית קפה נחמד בעיר, העניין הוא שרוב בתי הקפה שמצאתי היו סגורים בשעה הזו ביום הזה (סביבות 14:00 ביום שבת), אז החלטנו לנסוע אל הקניון הקרוב אלינו – Băneasa Shopping City, הסתובבנו שם במתחם המזון של הקניון, חיפשנו מה לאכול, אפרת בחרה לה מרק עם Wrap בדוכן של Pep & Pepper , ואני גם כן הזמנתי שם איזו מנה
ברומניה, כמו ברומניה, האוכל שמקבלים אינו מגיע כפי שמופיע בתמונות. כמות המנות קטנה בהרבה ממה שמוצג. רומנים, נו מה… אפרת ואני התיישבנו על שולחן גבוה, המקום היה מפוצץ אנשים, יום שבת היום. לקראת סיום הארוחה, הלכתי לכיוון דוכן המקדונלדס, להזמין לי קינוח בדמות שייק ווניל שאני כל כך אוהב, שם בעודי ממתין שמעתי 2 בנות קטנות משוחחות בעברית. חזרתי לאפרת שעדיין אכלה וסיפרתי לה על כך.
אנחנו מחפשים חברה לילדים שלנו, חברה של ישראלים, כך שזה היה כאילו למצוא זהב בשבילנו כאן בקניון, אפרת הלכה לחפש אותן, אך הן כבר זזו מהשולחן שהתיישבו בו. טוב נו… if it wasn't meant to be… עשינו אח"כ סיבוב קטן בקומה הראשונה של הקניון, ושם על שולחן קטן במסעדה שבצד הבחנתי שוב בבנות הישראליות, הפעם הן ישבו עם האמא והסבתא שלהן. מיד הפעלתי את הנשק הכבד שלי – אפרת שהלכה ללא היסוס לשוחח איתן. מסתבר כי הן ברחו מהמלחמה בישראל יום לאחר שהיא החלה ומחר הן חוזרות לארץ. אז אם חשבנו לחיבור בין הילדים שלנו, כדאי שנשכח מזה. קצת שוחחנו איתן על מה שקורה בארץ בעיקר, אבל זה ממש לא נראה שהן מחפשות חיבורים כמונו. ולמה להן ? הן באו מהארץ לפני שבועיים בסך הכל, זה לא פרק זמן מספיק כדיי להרגיש שהילדים צריכים חברה. אוקיי, חזרנו לרכב שלנו ונסענו ישירות הביתה, אל אותו מקום חנייה שלנו מול גן השעשועים החביב.
בבית החלטתי לשלוח הודעות בוואטסאפ לכל אותם אנשים נפלאים (ישראלים) שפגשנו במסע, לשאול מה שלומם ולעדכן לגבינו: משפחת קדמי – איתם חגגנו בליל הסדר בפוקט, גל – צעירה ישראלית אותה פגשתי בחטף בגסט האוס שלנו בפוקהרה (והמליצה לנו על מסעדות בסרי לנקה), הישראלים החמודים מוואטה קנאל, דני אבהרמי – מדריך הטיולים שפגשנו על חוף הים בווארקה ועוד…
דניאל בזמן הזה הכינה בטטה מבושלת ומטוגנת טעימה ואפרת ישבה עם הילדים על הלימודים שלהם. לאחר ארוחת הערב, הדלקנו נרות והתפללנו למען ישראל, לאחר מכן התמקמנו כולנו על המיטה של יובל ודניאל, אני התחלתי להקריא לילדים מהבלוג שלנו את ימי הטיול הראשונים של המסע, בסגנון של היום לפני שנה בדיוק. אז היינו עוד בקטמנדו, איזו נוסטלגיה זו הייתה, חבל על הזמן… מאוחר יותר כשהילדים הלכו לישון, אפרת ואני ראינו סרט מאוד מעניין – Unknown (לא הזה של ליאם ניסן).
— 22/10/2023 , יום ראשון —
יום נוסף עובר ואין לי הרבה מה לחדש כאן, כבר שוחחתי עם אפרת על זה שאולי כדאי שאפסיק לכתוב כאן בבלוג. זה לא שאנחנו באמת מטיילים עכשיו, בעיקר מעבירים את הזמן, מנסים להבין מה קורה בארץ, האם עולים או יורדים. אבל ארגיש תחושה של החמצה, כי באמת ההרגשה של סגירת המעגל תהיה רק כשנחזור לישראל, לאותו נתב"ג שעזבנו לפני כשנה. בבוקר כתבתי בבלוג וקראתי את החדשות מהארץ. עידו התעורר ומיד אחריו גם ליה, החלטתי לקחת אותם איתי אל הסופרמרקט לקנות ביצים שהיו חסרים לנו. אז כרגיל על הדרך קניתי מצרכים נוספים כמו לחם וחלב, שיהיה לנו גם למחר בבוקר.
חזרנו הביתה ומיד הכנתי ארוחת בוקר. ישבנו אפרת ואני במרפסת שבחוץ, מנסים שוב פעם לגשש את דרכינו בעתיד הלא ברור הזה – מה הולך להיות איתנו. אני התפנתי לעבודה ואפרת ללימודים עם הילדים, עבדתי עד השעה 15:30 לערך, חצי שעה אח"כ גם הילדים סיימו ללמוד, אז נתתי מעט חופש לאפרת, לקחתי את כל הילדים החוצה (כן, הצלחנו לשכנע את הבנות לצאת מהחדר שלהן), אנחנו הגענו אל הקניון Plaza România, מרחק של 5-10 דקות הליכה והגענו אל פתח הקניון הגדול הזה, עשינו סיבוב במתחם, הילדים נדלקו על הגלידה שבקומה העליונה, ליד מתחם הקולנוע. קניתי להם את הטעמים שביקשו, התיישבנו לאכול את החלב הקפוא עם טונות הסוכר והשומן.
המשכנו להסתובב ברחבי הקניון, דניאל רצתה להיכנס לחנות Sephora ממנה היא מתלהבת, אני ראיתי את המחירים וחטפתי שוק, קיבינימאט, כמה יקר הכל כאן בחנות. לאחר מכן התור של ליה להתלהב, זה היה בכמה מכונות משחקים עליהם ניתן לעלות ולשחק.
לפני שחזרנו בחזרה הביתה, נכנסנו לסופרמרקט שבקניון, אני חיפשתי לקנות כוס ששברנו לבעלת הבית, לא מצאנו, אך במקום זאת קניתי לילדים חטיפים מלוחים שגם עליהם הם מצאו דרך לריב. חזרנו הביתה, כאן בבית אני כתבתי בבלוג והתכתבתי עם חברים מישראל, אפרת התחברה לקבוצה שלה והילדים העסיקו את עצמם.
— 23/10/2023 , יום שני —
אוקיי, אז הדבר העיקרי שעשינו ביום הזה הוא לעבור דירה, שזה אומר שהיינו היום הרבה זמן מחוץ לבית. אני משתדל להמעיט במעברי דירה, כי זה אומר שאנחנו עוזבים את הבית בבוקר ונכנסים לבית החדש אחה"צ, כך גם קרה היום. לאחר הכנת קפה, כתיבה בבלוג וקריאת עידכונים מאתרי החדשות בארץ, הערתי את כל המשפחה, זה היה הזמן גם להסיט את הוילון מחלון חדר השינה ולצפות בשמש העולה ופותחת את היום כאן בבוקרשט:
השעה הייתה כבר 8:00 ואנחנו צריכים להתחיל להתארגן לקראת הצ'ק-אאוט. הכנתי ארוחת בוקר כרגיל, הילדים מרחו את הזמן ביציאה מהמיטה כרגיל ובתהליך מתמשך ואיטי, התחלנו לצאת מהבית בשעה 10:00 בבוקר. בדיוק במעלית שמתי לב בהזמנה של הדירה הזאת באפליקציית אייביאנבי כי למעשה הצ'ק-אאוט הוא ב-11:00, בעוד שעה, איזה בעסה, סתם מיהרנו לחינם, אוקיי, החלטנו להעביר את כל התיקים אל תוך הרכב הקטן שלנו, שלחתי את הילדים בחזרה הביתה תוך שאני מנסה להנדס כיצד לזרוק את כל התיקים שלנו לבגאז' של הרכב ועדיין שיישאר לנו מקום לשבת במושבים. זה לא היה קל, אבל בסוף הצלחתי לגרום לזה לקרות. חזרתי הביתה לאיזה חצי שעה בערך, וב-11:00 שוב פעם ירדנו למטה לחניון הרכבים, הפעם באמת עשינו צ'ק-אאוט. החלטנו להעביר את הזמן בגן השעשועים שליד הבית, ליה ועידו מאוד מהנו שם, הבנות הגדולות פחות, אבל זה בסדר, היו להן את הטלפונים שלהן כדי לשמור על השפיות, מידיי פעם גם עידו הצטרף אליהן עם הנייד שלו, משאיר את ליה לשחק לבד במתקנים.
אפרת בזמן הזה הפעילה את קסמה והחלה לשוחח עם המקומיים, תחילה היא שוחחה עם זוג צעיר שהביא את ילדם הקטן למגרש השעשועים, היא שאלה אותם היכן אנו נוכל למצוא חנות חרוזים (כן, לא פחות…), לאחר מכן היא התפנתה לשוחח עם אחת האמהות שהיו שם עם בנה הקטן, היא הייתה בחופשת לידה.
בשלב מסויים עזבנו את המתחם אני ודניאל, הילדה הייתה צריכה להתפנות לשירותים, לא מצאנו מתקן כזה בסופרמרקט הצמוד, אז ניסינו בקניון שליד. עשינו סיבוב, עד שמצאנו משהו כזה שם (שירותים זה לא משהו כזה נפוץ בקניון רומני מסתבר, בתוך הבניין הענק הזה ישנם רק 2 מקומות שירותים), חזרנו בחזרה אל אפרת ושאר הילדים
השעה הייתה כבר 13:30 בצהריים, שומר המקום הגיע אלינו ואמר כי נוכל להחזיק את הרכב שלנו בחניון עד השעה 14:00, אוקיי, יש לנו עוד כחצי שעה לתת לעידו וליה לשחק כל כך יפה בארגז החול שם. בשעה הנקובה, נכנסנו לרכב ועזבנו את המתחם ששירת אותנו נאמנה בימים האחרונים. הילדים ישבו צפופים שם מאחור, כך שליה יושבת על הברכיים של דניאל. לא נסענו מרחק רב, החנתי את הרכב ברחוב צדדי כדי להגיע אל המקום בו אותו זוג צעיר המליץ לאפרת על חנות שם נוכל למצוא חרוזים, הגענו לשם ו… ? לא מצאנו את מה שחיפשנו, טוב נו, לפחות ניסינו וזמן פנוי היה לרשותינו. אנחנו המשכנו משם לעוד כמה דקות של נסיעה אל הקניון בו דניאל ואני היינו לפני כשעה – Plaza România. החנינו את הרכב בחניון פתוח, איזה תענוג שהפעם ניתן לנעול אותו. נכנסנו פנימה וחיפשנו לעצמינו מה לאכול, במתחם האוכל שם בקומה השניה כל אחד הזמין משהו אחר, דוכן סלטים, מקדונלדס ועוד.
סיימנו עם הארוחה, עשינו עוד סיבוב קל בקניון, שוב פעם חיפשנו חנות לכלי יצירה בתקווה למצוא חרוזים, הגענו לחנות, חרוזים לא מצאנו שם. טוב, חזרנו אל הרכב. שמתי בגוגל מפות את היעד הבא שלנו – דירת האיירביאנבי החדשה שלנו שנמצאת בפאתיי העיר בוקרשט. לקח לנו זמן מה למצוא את המקום, מכיוון שהכתובת שמופיעה באפליקציה היא לא בדיוק אותה הכתובת האמיתית, ההנחיות ששלחו לי לא היו מספיק ברורות, בסופו של דבר בעל הדירה הגיע בכבודו ובעצמו למקום והראה לי היכן בדיוק נמצא הדירה שלנו. טוב, תודה רבה, אנחנו הולכים להישאר כאן 8 ימים. מקום חמוד, דירה שמאוד מזכירה את כל המקומות בהן התגוררנו כאן ברומניה. פרקנו את הציוד, הילדים בחרו להם את מקומות הלינה, מאוחר יותר אפרת ואני יצאנו רגלית אל הסופרמרקט הקרוב (ממוקם כ-9 דקות הליכה בסה"כ), קנינו מצרכים שישתיקו את הקיבה שלנו לימים הקרובים וחזרנו הביתה, תוך שאנחנו מקשקשים כל הדרך (הלוך וחזור). בערב הכנו לילדים ארוחת ערב קלה, חלקם היו חצי שבעים מארוחת הצהריים שאכלנו בקניון. אפרת ואני קצת התעדכנו בנעשה בארץ, רגע לפני שנרדמתי חזק.
— 24/10/2023 , יום שלישי —
וואלה, אין כל כך מה לחדש היום. לא יצאנו מהבית כולנו כלל. היינו תקועים בפנים, אפילו את ההליכה היומית שלי ושל אפרת לסופרמרקט לא עשינו. החדשות המרעישות ביותר היום קרו בבוקר, כשפתחתי את המייל שלי ונוכחתי לראות הודעה מחברת רייאן-אייר כי הטיסה שלנו לישראל שוב פעם בוטלה, אותו כרטיס טיסה שהזמנתי לפני יומיים בערך ל-4.11 – בוטל. זה שוב פעם גורם לנו לחשב מסלול מחדש.
כשאפרת התעוררה, ולאחר שאני ועידו כבר היינו לאחר ארוחת הבוקר שלנו, יצאנו החוצה אל המרפסת לדסקס על האופציות שלנו, או איך שאני מכנה זאת: כינסנו את הקבינט המשפחתי המצומצם לדון על התפתחות העניינים. ניסינו לחשוב מה אנחנו הולכים לעשות, אין טיסות לארץ, מה עכשיו ? וואי, אנחנו בבעיה כאן, כל בחירה שלא נעשה לא תהיה אידיאלית, לכל החלטה שלא נעשה יהיו השלכות ריגשיות, בטחוניות וכלכליות. המצב מבאס לגמרי.
במהלך היום שלנו כאן בדירה, נכנסתי לחדר השינה שלנו לעבוד, גם קיימתי שיחת זום עם העובד שלי בארץ – סאיד וגם המשכתי להכין את הקורסים הדיגיטליים עליהם התחלתי לעבוד מהרגע שהגענו לרומניה בערך. אפרת ממשיכה להשקיע ולהיות עם הילדים בזמן הלימודים שלהם. בצהריים אפילו תפסתי תנומה קלה על המיטה. בין לבין אנחנו מתפנים להכין לנו ולילדים אוכל במטבח, דניאל היום הייתה אחראית על ארוחת הערב, היא הכינה פתיתים טעימים. בשלב מסויים, בהפסקה מהעבודה שלי לכמה רגעים, עשיתי סיבוב בין חדרי הבית לתעד את היום הכלום ושום דבר הזה שלנו, על החיים בתקופה הזו בדירתנו ברומניה:
עידו מוצא את מקומו בסלון הבית, דניאל, יובל וליה בחדר השינה שלהן:
בערב אפרת ואני ראינו סרט נוסף מהמאגר ההולך וקטן שלנו – המומיה, אחלה סרט. כשיצאנו מהארץ, הכנתי לעצמי הרבה סרטים והעתקתי את כולם לכמה חתיכות של דיסק און קי, לאורך כל המסע הזה, כמעט ולא נגעתי בסרטים, שכן לא היה לנו כל כך זמן לצפות בהם, כעת אנחנו מפצים על הפער הזה שנוצר לאורך כל השנה האחרונה.
— 25/10/2023 , יום רביעי —
גם היום, כמו אתמול, אין הרבה מה לחדש כאן. אנחנו ממשיכים לחיות את החיים הרגילים והמשעממים שלנו כאן בפינה הקטנה שלנו בפאתיי בוקרשט. מקום שקט, בו אנשים חיים ללא דאגות קיומיות שמא מחבלים יפרצו לבתיהם וייקחו אותם כבני ערובה, או שמא טילים ייפלו להם על הראש. היום בבוקר, יצאנו עידו ואני לסופרמרקט שבקרבת הבית, זה נמצא 9 דקות הליכה מאיתנו, זהו אולי החלק המעניין ביותר ביום שלנו כאן, ההליכה הזו, ואני בכוונה מתעקש לעשות את המרחק הזה ברגל ולא ברכב. אנחנו כל הזמן תקועים בבית, כך שללכת מעט יכול לעשות לנו רק טוב. קנינו שם את המצרכים הרגילים שאנו תמיד מתקיימים עליהם, עידו כהרגלו ניסה לעשוק אותי עם חטיפים מתוקים או דברים לא בריאים, אך טעימים, יש בינינו איזשהו הסכם בלתי כתוב, בו הוא עושה את המאמצים ומגיע איתי לסופר, ואני בתמורה לזה מפצה אותו במשהו טעים שהוא בוחר ואני כמובן מסכים לכך. חזרנו הביתה עם כל הטוב שרכשנו מהסופר, הפעם הקנייה הייתה בינונית – 138 ליי.
בבית התחלתי להכין ארוחת בוקר, השעה הייתה כבר כמעט 10:00, זה היה הזמן של שאר המשפחה לקום אל יום חדש. בבוקר עשיתי קצת עבודה, כתיבה בבלוג וכמו כן הורדתי לנו כמה סרטים חדשים מהאינטרנט, כאמור המאגר שלנו הולך ומידלדל, הייתי צריך לחדש אותו. האינטרנט כאן בדירה – פצצה! הוא מהיר בטירוף, עם הלפטופ שלי בחיבור אלחוטי המהירות עלתה פי כמה וכמה מהמהירות שהייתה לנו בארץ עם חיבור חוטי (שנחשב מהיר ויציב יותר).
נכנסנו כאן לשיגרה, אפרת החלה לעבוד עם הילדים על הלימודים שלהם, בזמן שאני נכנסתי לחדר השינה שלנו, סגרתי את הדלת והמשכתי לעבוד. כך זה נמשך כמה שעות טובות, הזמן עבר מהר ומבלי לשים לב בכלל הגענו לשעות אחרי הצהריים, עשיתי הפסקה, יצאתי אל המרפסת שבה אפרת ואני מקיימים את מפגשי הקבינט המצומצם שלנו בכל בוקר, לנשום מעט אוויר צלול וקריר יותר
ראוי לציון בעלי הדירה, סתם ככה, הם שלחו לי הודעה באפליקציה האם הכל בסדר והאם אנחנו צריכים משהו. אמרתי לעצמי – למה לא ? ושלחתי להם תגובה כי נשמח לקבל עוד שמיכה וכריות. כעבור שעה-שעתיים הם הגיעו אלינו לדירה והביאו לנו את מה שביקשנו + עוד מגבות וקפסולות קפה. וואו, זה היה מרשים מאוד ולא מובן מאליו בכלל. בערב נתנו לליה לצבוע בצבעי גואש, לפני כן כמובן שדאגנו לעטוף את השולחן שבסלון בנייליון נצמד כדי להגן עליו והילדה הייתה מאושרת מתמיד.
בערב, אפרת ואני פרשנו לחדר שלנו לקבל את זמן האיכות שלנו בצפייה בסרט חדש (מהסרטים שהורדתי היום), ראינו את האחרון של מהיר ועצבני (Fast X). וואו, כמה שהם יודעים למרוח את הסיפור… אקשן טוב, כל השאר דרעאק.
— 26/10/2023 , יום חמישי —
איך אומרים באנגלית מקוצרת ? Same o Same o , גם היום נשארנו בבית, גם היום עבדנו ולמדנו, ולהבדיל מהימים האחרונים, היום אני הייתי חצי מושבת. כאבי הגב שלי חזרו. מה זה חזרו ? אני כבר לא זוכר מתי הפעם האחרונה שהיו לי כאבי גב. אני מניח שזה בגלל שבשבועות האחרונים אנחנו לא באמת מטיילים, אני לא לוקח איתי תיק גב, אני לא עושה כמעט הליכות מרובות, אפילו את המדרגות לדירה שלנו אינני עולה (יש מעלית), חוסר הפעילות הספורטיבית הזו, אני מניח שמשפיעה עליי לרעה.
אז בבוקר זה החל בקטנה, כאבים קלים שניתן לסבול אותן, כתבתי בבלוג כרגיל, בדקתי מיילים והודעות, לאחר מכן הכנתי ארוחת בוקר לכולם. אפרת ואני ישבנו לאחר מכן במרפסת לשוחח קצת במסגרת הקבינט המצומצם שלנו. שוחחנו כמעט עד שעות הצהריים. בזמן הזה ליה החליטה שאת משימת הציור בגואש שלה לעשות במקום על הדף החלק שהבאנו לה, לצייר על הבטן שלה.
טוב, אנחנו היינו צריכים אח"כ לנקות גם את הוילון שבטעות היא העבירה עליו מכחול. עשינו את זה עם מים, סקוטש ואבקת כביסה. לקראת הצהריים נכנסתי לחדר השינה שלנו והמשכתי לעבוד, הייתה בתנוחה הזו של 45 מעלות לגב על כרית למשך כמה שעות, עד שהרגשתי כי הכאבים כבר ממש מציקים לי. לא יכולתי יותר. העבודה שלי להיום הסתיימה מוקדם מהצפוי. נשכבתי על המיטה וצפיתי בסרטים (בינהם סרט הזומבים הטוב ביותר שנעשה מעולם – Train to Busan).
דניאל הכינה פסטה עם רוטב עגבניות מעולה, הרפרטואר שלה להכנת אוכל רק עולה עם הזמן. בערב אפרת ואני צפינו בסרט נוסף, הפעם זה היה אינדאינה ג'ונס החדש – איזה תענוג, איזו נוסטלגיה. סגרנו את היום הזה ללא הרבה מעש כאמור. מקווים שמחר יהיה יום מעניין יותר ונוח הרבה יותר מבחינת הגב שלי והכאבים של עידו שהתלונן בערב על איזור הכליות, אנחנו מניחים כי הוא לא שותה מספיק. דחפנו לו המון נוזלים לפני שהלך לישון ונקווה לטוב