— 10/11/2023 , יום שישי —
אז היום סוף סוף ניתן להגיד שעשינו עם עצמנו משהו, יצאנו מגבולות העיר בוקרשט ופתאום העיניים שלנו (שלי בעיקר) נפתחו לרווחה, ההרגשה הייתה כל כך שונה מהעיר המדכאת, פתאום חדוות הטיולים שבי החלה לפרוח שוב כשהגענו למרחבים החקלאיים של צפון איזור בוקרשט, משאירים מאחורינו את גושי הבטון הגבוהים. וואלה חשבתי על זה היום, העיר הזאת מדכאת אותי ואת יצר ההרפתקנות שבי, היא מכבה אותנו, גורמת לנו לא לזוז מהדירה, להיות תקועים בין הקירות כי למי יש כוח כעת להיות תקוע בפקקים אינסופיים ולהגיע למקום שגם הוא לא אחר מאשר אספלט ובטון ? בנוסף קיבלנו בונוס היום – פגשנו עוד משפחות ישראליות.
את הבוקר הזה התחלנו כרגיל בעצלתיים, לאפרת עבר לילה לא קל, אני קיבלתי הודעה מאסיה בוואטסאפ כי הם מתכוונים ללכת היום לפארק חבלים מחוץ לבוקרשט, המקום נקרא Edenland Park והוא ממקום כשעה נסיעה צפונית למקום מגורינו (כולל פקקים). בזמן שאסיה, ארתור בעלה וילדיהם התייצבו שם כבר ב-10:00 – שעת הפתיחה, אנחנו התעצלנו ולקח לנו זמן מה להגיע, רק ב-12:00 כף רגלינו דרכה בפארק, שילמנו 60 ליי לכולנו (היינו בהרכב כמעט מלא, מלבד יובל שהחליטה להישאר בדירה), התשלום הזה נועד רק להכניס אותנו למתחם והוא לא כולל שום דבר מלבד לצפות בכל האטרקציות שקיימות בפארק. על כל אטרקציה צריך לשלם בנפרד. פגשנו שם באסיה וארתור ועוד 2 משפחות של ישראלים שפגשנו שם, גם הם בדיוק הגיעו למתחם, משפחה אחת הם חיים ועדן עם 3 ילדים קטנים, עידו די התחבר אליהם. רכשנו כרטיסים לדניאל ועידו ב-130 ליי, לא זול בכלל, אבל זוהי רומניה…
נכנסנו כולנו לעשות את מתחם החבלים ביחד, המדריכים הסבירו לכל הילדים את תהליך הטיפוס והעבודה עם השאקלים, הצפרדעים והרתמות, הילדים שלי כבר עשו את העסק זה כמה פעמים בעבר (ממה שזכור לי זה היה בשנה שעברה ברומניה ולפני כחצי שנה בתאילנד), אז זה לא היה חדש להם כל כך. ארתור שגם הוא החליט לעשות את הטיפוס, היה אחראי על עבודת התירגום לילדים כשהמדריך הסביר. אנחנו קישקשנו בינינו לבין עצמנו. על הדרך קצת היינו צריכים להעסיק את ליה, אבל מהר מאוד היא מצאה לעצמה תעסוקה ושיחררה אותנו להסתובב בין הילדים ואותי מעט לצלם
היה קר בפארק, מאוד קר, וכשהסתובבנו בקור כזה כמה שעות טובות, זה כבר מתחיל להשפיע. הכרטיסים שרכשנו לילדים היו תקפים למשך 3 שעות, מספיק זמן בשבילנו בשביל לקפוא מקור אך הילדים היו בעננים
בשלב מסויים כדי להתגבר על הקור הלכתי לדוכן קיוסק כזה וקניתי 2 כוסות קפה ועוד שוקו חם לליה, הוספתי גם חטיף בסגנון של במבה כזה – אחד החטיפים המעגילים שאכלנו במסע הזה, הרומנים הללו שכחו להכניס לזה טעם. אבל ליה התלהבה מכל דבר שקונים לה
לקראת הסוף הסתובבתי עם ליה מעט במתחם, עברנו בין דוכנים לממכר גלידות, קראפים, פיצות והמבורגרים, דניאל הצטרפה אלינו, נמאס לה כבר הטיפוס והחבלים, היא סגרה את הבסטה להיום.
בסביבות השעה 16:30 יצאנו מהפארק, אסיה וארתור המשיכו עם הילדים לאכול המבורגרים בפמתחם דוכני האוכל, אנחנו והמשפחה הנוספת – עדן וחיים יצאנו ביחד, הם הזמינו Bolt ואנחנו נסענו כל הדרך חזרה לבית שלנו ברכב, איזה ייאוש זה הפקקים כאן. נסענו אל עבר העיר במהירות של 100 קמ" ואיך שנכנסנו לעיר עצמה, ירדנו לפחות מ-20 קמ"ש בממוצע. פשוט ייאוש. לקח לנו יותר משעה להגיע הביתה. בחניון של הסופרמרקט הצמוד למתחם המגורים שלנו, החנינו את הרכב ונכנסנו לסופר לעשות השלמות. משם חזרנו הביתה, הכנו ארוחת ערב מושקעת, דניאל הייתה אחראית על הפסטה שלה ואפרת הכינה עדשים מבושלות עם בצל ובטטות. יצא פצצה. לראת הערב אני התחלתי להרגיש לא טוב, הקור שהיה לנו היום בחוץ השפיע עליי. הרגשתי את הגרון ואת האף, בדרך להתקררות. הייתי מאוד עייף ומותש, הרגשתי את הגוף שלי חלש, הלכנו לישון ללא צפייה בסרט היום.
— 11/11/2023 , יום שבת —
הקירור השפיע עליי לא טוב היום. כבר איך שקמתי הרגשתי חולשה בכל הגוף. זה טרף את כל הקלפים באם חשבנו אולי היום שנצא החוצה אל שאר המשפחות של הישראלים שפגשנו. התעוררתי בסביבות השעה 6:00 בבוקר, הרגשתי כמו סמרטוט שמנסה לזוז מהמיטה אל השירותים ואח"כ אל המטבח, הכנתי לעצמי קפה והתיישבתי על האי במטבח – מקום העבודה שלי בימים האחרונים כאן בדירה. קראתי המון חדשות וצפיתי בהרבה סרטונים ביוטיוב המסקרים את המלחמה בישראל (לא רק ערוצים בעברית), ממש נשאבתי לזה בתקופה האחרונה.
הבוקר עלה ויום חדש נפתח, עוד יום קר בבוקרשט – רומניה. אנחנו כמובן נשארנו בבית כל היום, ראוי פה אולי לציין לטובה את הבידוד הנהדר של הבתים כאן, גם כשמאוד קר בחוץ, כאן בבית נעים, לעיתים גם אפשר להגיד שחם בפנים. הכנתי ארוחת בוקר לי ולעידו בעיקר, הבנות עדיין היו בשלבי התעוררות בחדרן ואפרת לא נוהגת לאכול בשעות כל כך מוקדמות. ברגע שאפרת התעוררה היא מיד לקחה פיקוד על העניינים הלוגיסטיים של הבית בזמן שאני נפלתי במיטה, כאמור הייתי מאוד חלש. שמתי לי סרט לצפייה, זה היה החלק השלישי של הנוסע השמיני, מיד לאחר הסרט פשוט נרדמתי על המיטה, בזמן הזה אפרת ישבה עם הילדים על הלימודים שלהם, לא ישנתי הרבה, הילדים עשו לא מעט רעש, בעיקר צעקו ורבו אחד עם השני מידיי פעם. התעוררתי בסביבות השעה 14:00. בשעות הקרובות אני הייתי ספון בתוך חדר השינה שלנו, מנסה לעבוד, מנסה ליצור חדברים חדשים ולממש רעיונות מופלאים אשר חשבתי עליהם במהלך השנה האחרונה הקשורים לעסק שלי. לעזרתי ה-ChatGPT היה כחבר טוב מאוד. לפעמים אני מצליח מהר, לפעמים אני מגלה כי ההשקעה אינה מצדיקה את זה, אז אני משחרר. לקראת שעות הערב, אפרת הכינה לילדים אוכל
נתנו לילדים עוד זמן כדי שיוכלו לשחק בצוותא במשחק האהוב עליהם – Roblox, זהו המשחק היחיד שגורם להם להיות פתאום האחים הכי טובים בעולם אחד כלפי השני, אז זוהי לפחות נחמה מבחינתנו, אפרת ואני נכנסנו אל מועדון הסרט הטוב וצפינו הפעם בסיפור האהבה של "פרנקי וג'וני" ובכך סגרנו את היום הזה, בתקווה שארגיש טוב יותר כבר מחר.
— 12/11/2023 , יום ראשון —
גם היום הזה לא יכנס לפנתיאון המיוחד במסע שלנו, היציאה היחידה שהסתכמה היום היתה ללכת אל החברים הישראלים, וגם זה משהו בזמן האחרון של המסע. לפחות, אני חייב לציין, כי ההרגשה שלי טובה יותר מאשר אתמול, כבר אינני מרגיש סמרטוט, אמנם עדיין מקורר אבל עומד על הרגליים.
בבוקר, לאחר שעידו התעורר, יצאתי איתו מהבית לכיוון הסופרמרקט, לא באמת אני צריך אותו איתי בקניות, וגם כל פעם שהוא מגיע איתי הוא מציק שהוא מעוניין באיזה ממתק לא בריא שאקנה לו, פשוט השיקול הוא שבכל דקה שהוא איתי מחוץ לבית זו דקה שהוא לא תקוע אל מול הטלפון הנייד שלו או מול הלפטופ שאחותו הקטנה צופה בו. כך יצא שלפני השעה 9:00 הגענו לסופר ועשינו השלמות של אוכל, הדברים הרגילים של חלב, לחם, ביצים, ירקות ועוד כמה סוגי ממרחים ושאר שטויות. חזרנו הביתה, בחוץ היה ממש קר, הטמפרטורה בבוקר הגיעה לסביבות ה-7-8 מעלות וזו טמפרטורה שכבר לא נעים להיות בחוץ, אבל כאמור בבית הכל נעים, הכל תקין.
הכנו ארוחת בוקר לכולם, אני סיימתי מבין הראשונים ונכנסתי לחדר השינה להתחיל לעבוד, הפעם זה היה על הקורס השלישי שאני מייצר מאז שהתחלתי לעבוד כאן ברומניה. אפרת כהגרלה עבדה עם הילדים על הלימודים וכמו כן גם עבדה לפרנסתה. לאחר לא מעט זמן התקשקשויות, יצאנו מהבית, היינו אמורים לעשות זאת בסביבות השעה 12:00, בסופו של דבר יצאנו רק ב-14:00, לאן ? לבית של אסיה ואלכס. היה קר מידיי היום כדי לצאת לפארק כזה או אחר, וביום ראשון (היום החופשי של המקומיים), לא הכי מומלץ להגיע לקניון (רצינו להגיע תחילה להחלקה על הקרח), אז נשארנו עם אופציית הבית החם והנעים. לפחות היום לא היו פקקים בדרך לשם, גוגל מפות הראה על 13 דקות נסיעה (במקום 30 ביום רגיל), איזה תענוג. הגענו לשם ואני מיד התחפפתי למצוא לעצמי פינת עבודה, מצאתי בקומת הגג, הכי מבודד מכולם, רק שאין שם דלת אז שומעים את כל הצעקות של הילדים משחקים, אין בעיה, יש לי אוזניות. ברגעים אלו שלמה ארצי ואיה כורם הנעימו את זמני
וואלה, גיליתי כי כאן אני עובד יותר אפקטיבי מאשר בבית שלנו, למה ? הרבה בגלל שיש לי פה אשכרה מקום לשבת ולעבוד, לא תיארתי לעצמי כמה זה משפיע, בזמן שכאן יש לי כיסא ישיבה נורמלי ושולחן כתיבה עליו אני יכול להניח את הנייד שלי, בבית שלנו אני מסתפק במיטת השינה שלנו בחדר, הלפטופ יושב על הרגליים שלי, לעתים על כרית ואני בתנוחה של חצי ישיבה, חצי שכיבה, לא ממש נוח, כך יוצא שכל איזה 10 דקות אני צריך לקום ולמתוח איברים, מה שמוציא משטף העבודה. האמת שלא ייחסתי לזה כל כך חשיבות עד היום. לקראת השעה 17:30 אפרת התקשרה אליי מהקומה הראשונה, צריכים לזוז, יש לה היום מפגש עם הקבוצה שלה, ירדתי למטה, אספנו את הילדים מהמשחקים שלהם, תמיד קשה להוציא אותם כשהם בשוונג. בחוץ כבר היה חושך כשנסענו הביתה, לפחות הפעם אין פקקים (שוב, יום ראשון היום), בדרך ליה נרדמה, זה לא היה טוב, ניסינו להעיר אותה כדי שלא תתעורר לנו ב-23:00 בלילה ולא תחזור לישון אח"כ לכמה שעות טובות, היו נסיונות כושלים, בסופו של דבר אחד הצליח (עם הבטחה לבננה + שוקולד), כאן ניתן לראות אותה לאחר כמה נסיונות כושלים להעיר אותה:
הכנתי אורז טעים לארוחת הערב, לא היה לו כל כך ביקוש מלבדי, מאוחר יותר אפרת ואני צפינו בסרט "ליגה משלהן" – סרט נוסטלגי של שנות ה-90, אני אהבתי אפרת הרבה פחות.
— 13/11/2023 , יום שני —
אין הרבה מה לכתוב היום. באמת שאין. לעיתים בזמן האחרון אני ממש מתאמץ לחפש דברים מעניינים שקרו לנו בהמלך היום ששווה לכתוב עליהם בפוסט היומי שכאן בבלוג (כבר 393 ימים ברציפות), אבל למען האמת שהחיים שלנו הם בדיוק כמו החיים שהיו לנו בארץ, חיי שגרה מחזורית שכזו, שרק לעיתים, פעם בכמה ימים או פעם בשבוע, אנחנו יוצאים, מטיילים, מבקרים, נחשפים לדברים חדשים, אלו הימים שקל יותר לכתוב עליהם כאן. אפילו לא חשבתי לפתוח את המצלמה ולצלם תמונה אחת היום. זה קרה כבר לפני כמה ימים, זה קרה היום וזה לא קרה יותר מאז שעזבנו את הארץ, לפני איזה שנה וחודש בערך…
הבוקר שלנו היה אותו הבוקר בדיוק, אני מתעורר ראשון, אח"כ עידו, אח"כ אפרת וליה ולבסוף דניאל יובל, ארוחת הבוקר גם היא שגרתית – חביתה, ירקות, טוסטים וממרחים. בבוקר עוד היו מעט תוכניות לצאת ולפגוש משפחות ישראליות נוספות, אבל גם זה בסופו של דבר נגנז, היום הזה הוקדש בעיקרו לעבודה מבחינתי, לימודים של הילדים ובירוקרטיה. על מה בירוקרטיה ? אנחנו הרי חוזרים לארץ עוד כשבוע, וכבר עכשיו העצבים מתחילים להיחשף, אמרתי לאפרת כי סביר להניח שכשנחזור לארץ אנחנו נתעצבן הרבה, על תודעת שירות נמוכה, על חוסר היגיון, על סירבולים מיותרים שילוו אותנו לכל אורך ההתמקמות הראשונה שלנו בחזרה בישראל. אז זה החל כבר היום שהמוביל שעימו סגרנו, הודיע לנו כי הוא יכול להוביל לנו את הציוד מ-7:00 עד 9:30 , אם זה היה תלוי רק בנו, היינו יכולים להסתדר, אך זה תלוי בעוד אנשים, ולא לכל אחד השעות הללו מתאימות…
לקראת שעות אחה"צ יצאנו אפרת ואני אל הסופרמרקט הקבוע שלנו לקנות מצרכים שכבר עמדו להסתיים בבית, ביניהם לחם וחלב. בחוץ היה קר באופן לא מפתיע, אבל לפחות נשמנו מעט אוויר בוקרשט צלול כיין, גיחה קטנה לקניות וחזרנו בחזרה הביתה, כל התהליך הזה נמשך כחצי שעה לערך. חזרנו הביתה ואני המשכתי לעבוד, להתקדם עם הכנת חומרי הקורס. בערב צפינו אפרת ואני בסרט הקלאסי של סוף שנות ה-80 "הנהג של מיס דייזי".
— 14/11/2023 , יום שלישי —
החדשות הטובות של היום הן שיצאנו החוצה לעשות משהו עם עצמינו, החדשות הרעות הן שהקירור שלי החמיר היום לקראת הערב, למעשה, כולנו מלבד אפרת ויובל התקררנו בימים האחרונים. ההרגשה מבאסת.
סיכום פעילויות הבוקר שלנו: קפה, רביצה מול המחשב לראות את הפיד הבלתי נגמר של החדשות מישראל, כתיבה בבלוג, הכנת ארוחת הבוקר, ישיבה על כוס קפה במרפסת עם אפרת, התחלת העבודה בסביבות השעה 9:00 – 10:00. לא יצא לי לעבוד הרבה היום כי תיכננו עם נתי (בעלה של אלכס) להיפגש היום ולסגור חוב ישן – החלקה על הקרח בקניון אפי. אז היום זה אכן קרה, יצאנו למקום בסביבות הצהריים, כרגיל הפקקים היו קשים, לקח לנו משהו כמו 45 דקות להגיע אל הקניון שנמצא כ-11 ק"מ מאיתנו בסה"כ. נסיעה מעצבנת, כמו כל שאר הנסיעות בעיר הבירה הזו. החנינו את הרכב, בדיוק באותו מקום כמו בפעם שעברה ונכנסנו לקניון. המקומיים כאן מתחילים להתכונן לכריסטמס שיחל בעוד קצת יותר מחודש:
הגענו אל מתחם ההחלקה על הקרח בסביבות השעה 14:00, קניתי כרטיסים, תחילה לדניאל ויובל ואח"כ לעידו – 40 ליי לאחד, בינתיים גם נתי הגיע עם ילדיו וגם הם נכנסנו.
השלב הבא היה להעסיק את הקטנות יותר, הכנסנו גם את ליה וגם את עפרי (הבת של נתי) אל מתחם הג'ימבורי, מתחם די מכובד, עם עלות כניסה מכובדת גם כן, 55 ליי לאחת, העניין הוא שיש שם בתוך המתחם צוות של 5-6 מטפלות שאחראיות על הזאטוטים הקטנים, לא היו שם כל כך הרבה ילדים וזה נראה היה כי למטפלות היו חיים קצת משעממים שם. למבוגרים היה אסור להיכנס למתחם אז אני צפיתי בהן בהתחלה מהצד, ואז הלכתי לתפוס עמדה גבוהה יותר לצילום
כך עבר חלף לו הזמן. הילדים הגדולים גלשו להנאתם על הקרח, מידיי פעם נופלים וחוטפים מכות, והילדות הקטנות משתעשעות להן במתחם המשחקים המותאם לגיליהן, ואנחנו המבוגרים ? יושבים, מדברים, צופים וגם מקיימים שיחות טלפון הקשורות לעבודה מידיי פעם. מידיי פעם הצצתי לראות שהקטנות בסדר, הן היו מאושרות שם בג'ימבורי:
בשעה 15:30 נגמר ילדים הזמן להחליט על הקרח (מוגבל לשעה וחצי כל סבב), הוצאנו אח"כ גם את הקטנות והלכנו לאכול במתחם האוכל הצמוד, נתי וילדיו אכלו Popeys (אותה רשת אמריקאית שנתקלנו בה הרבה בקנדה), ולילדים שלנו קנינו את הסאבווי שהם כל כך אוהבים, אני הפעם ניסיתי משהו חדש – Noodles Pack – עוד דוכן מזון מהיר על טהרת הנודלס שמזכיר מאוד את הנודלס התעשייתי של פיקאנסין הישראלית של שנות ה-90.
לאחר שסיימנו לאכול ולהתקשקש בינינו לבין עצמינו, ולאחר שהילדים שיחקו מעט במגלשת האבן הממוקמת ליד הסאבווי, התפצלנו, כל משפחה הייתה בדרך אל ביתה, יובל רצתה קודם ללכת לשירותים של הקניון לפני הנסיעה הארוכה הביתה, כבר איך שיצאנו מהקניון, גוגל מפות הראה לנו כי ייקח לנו שעה ו-4 דקות להגיע הביתה, איזה ייאוש. יובל לא מצאה את תיק הצד הקטן שלה והניחה כי שכחה אותו בשירותים של הקניון. יוווווו! אני חטפתי קריזה על כל הסיטואציה. שקלנו לחזור ולחפש את התיק – מה שהיה מאריך עוד יותר את הנסיעה, אפילו ניסינו לחייג לנתי שיאסוף את התיק במידה והוא עדיין בקניון, בסופו של דבר האבידה נמצאה מתחת לרגליה באוטו. הקריזה לא הסתיימה מבחינתי, הפקקים התארכו עוד ועוד, וזמן ההגעה הביתה נדחה בכל פעם. זה לא להאמין העיר הזו, נסיעה של 11 ק"מ לקחה לנו בסופו של דבר שעה וחצי ! וואו. הודעתי לאפרת חגיגית כי הרפתקאות הנסיעה שלנו בעיר הזו הסתיימו. זהו, אני נשברתי, במיוחד לנוכח העובדה שהנסיעה הזו בפקקים מתנהלת עם רכב בעל גיר ידני.מה שגומר לי על הרגל, איך לעזאזל המקומים מוכנים לנסוע עדיין עם רכבים כאלו ?
בבית לא עשינו יותר מידיי, כל ילד הלך לדרכו דרך אותו מסך שהוא בחר לו – טלפון נייד או מחשב נייד. ליה שוב פעם נרדמה לקראת סוף הנסיעה לכאן ושוב פעם היינו צריכים להעיר אותה כדי שלא תהיה לנו ערה כל הלילה. מאוחר יותר אפרת ואני צפינו בסרט האביר האפל, או יותר נכון התחלנו לצפות בו וסיימנו בערך בחצי. היינו עייפים, אפרת לקחה את ליה לישון במיטה שלה ומשם שנינו כבר נרדמנו.